<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' פדיון הבן</h1>
<h2>דף כג:</h2>
תניא [קדושין ח' ע"א] עגל זה בפדיון בני אין בנו פדוי, עגל זה בה' סלעים לפדיון בני בנו פדוי. והא דאמר עגל זה בה' סלעים לפדיון בני בנו פדוי אוקימנא אע"ג דלא שוי ה' סלעים בנו פדוי היכא דקבליה כהן עילויה, דבדעתא דכהן תליא מילתא וסביר וקביל, כי הא דרב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן אמר לדידי שוי לי חמש סלעים, אמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא דגברא רבא הוא ומיבעיא ליה סודרא, אבל כולי עלמא לא, כי הא דמר בר רב אשי שקל סודרא מאימיה דרבה מחובי שוי עשרה בתריסר. תנן [בכורות מ"ט ע"ב] חמש סלעים של בן במנה צורי, שלשים של עבד חמשים של אונס ושל מפתה ומאה של מוציא שם רע כלם בשקל הקדש במנה צורי, וכתב גאון הכי ולענין פדיון בנו של בכור ישראל אין צריך לפדותו אלא במעמד אותו כהן שפדה ממנו בלבד, ואם אבי הבן אינו למד הלכות ברכות וסדר פדיה ילמדנו אחר, ואותה ששנינו [מגילה כ"ג ע"ב] הקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן באדם שהוא מקדיש קרקעותיו, ולאדם שאמר דמי עלי, שצריך עשרה בני אדם פקחין לאמדו ולחשוב כמה שוי, אבל בכור ישראל כבר קצוב כמה פדיונו חמש סלעים שהן עשרים ושמונה כספים וחצי וחצי דנק. גרסי' בפרק [קמא] דנזיקין [ב"ק י"א ע"ב] אמר ר' אלעזר בכור שנטרף בתוך שלשים יום אין פודין אותו.
